חגי הופר מעמוד הפייסבוק "סקירות ספרי עיון - חגי הופר", כתב את הביקורת הבאה על הספר:
איך להביס את שלטון הימין - המדריך לתעמולה הביטחוניסטית מאת עורב ישראל אופיר ביכורים, 2019, 154 עמ'.
למרות שאני משתדל להתרחק מוויכוחים פוליטיים, שהם לרוב מייגעים ומעוררים מריבות מיותרות - לאחר שקראתי את ההקדמה לספר זה באתר "עברית", הסתקרנתי והחלטתי לקרוא את הספר כולו. עורב ישראל, המחבר (שם בדוי), כותב על המצב הפוליטי מבחינה שיווקית, וזה שינוי מרענן לעומת אין-ספור טורי הדעה בעיתונים השונים. ולאחרונה יצא גם הספר "סודות השיווק של ביבי" שהולך באותו קו, ואולי אקרא גם אותו. ולפניו היה עוד ספר על ביבי ושיווק. נראה שזה נושא בוער. יש הרבה דברים לומר על הספר המרתק הזה, אני אומַר רק חלק מהם. הפעם - תחילה אביא את מה שנכתב בדף האחורי של הספר, ואז אעיר מספר הערות.
ובכן, זה הדף האחורי: "מרוב קריצות לימין, נהיה השמאל עיוור. כיום, רק 8% מהציבור מגדיר עצמו כ"שמאל".
עם זאת, 94% מראשי מערכת הביטחון ב-30 השנה האחרונות תומכים בפתרון שתי המדינות. השאלה אינה האם הם צודקים – מילים רבות כבר נכתבו על כך. השאלה שהספר דן בה היא איך משכנעים מצביעי ימין להצביע אחרת בבחירות הבאות, לשנות את מפת הגושים ולהפיל את שלטון הליכוד.
משימה בלתי אפשרית? על פי סקרים מהשנים האחרונות, 73% ממצביעי הליכוד תומכים בהיפרדות מהפלסטינים, 49% תומכים בפתרון שתי המדינות ו-32% אף תומכים ביוזמת ז'נבה. בנוסף, "ישראל אחת" ב-1999 ו"קדימה" ב-2006 כבר הוכיחו שאפשר להביס את הימין.
ספר זה אינו פוליטיקלי-קורקט. הוא מוכיח לקוראים כי הציבור הוא בור בנושאי פוליטיקה – דבר שנתניהו הבין מזמן ומנצל בתבונה. במקום לבקר את נתניהו על שיטות התעמולה שלו – הספר מציע ללמוד ממנו.
כדי להוביל למהפך, הספר מציע לקדם תעמולה ביטחוניסטית שתחליף את המשוואה של 'ימין מול שמאל' במשוואה חדשה: 'ביטחוניסטים מול משיחיסטים'.
עורב ישראל הוא מומחה בתחום השיווק ובעברו עבד במשרד ראש הממשלה".
עתה, תסתכלו על הפסקה הראשונה והפסקה השלישית. זו תמצית הבעיה. הדברים נראים סותרים. מצד אחד רוב הציבור תומך בפתרון שתי המדינות והגעה להסדרה, שהוא הפתרון של השמאל. מצד שני, כה מעטים מכנים את עצמם שמאל. יש פה בעיה של הגדרה ושל מיתוג. הווה אומר, שיווק.
עכשיו תסתכלו על הפסקה השנייה. ראשי מערכת הביטחון ממליצים על היפרדות. ועדיין דווקא הימין הוא זה שנחשב 'ביטחוני'.
עכשיו תסתכלו על הפסקה החמישית. כאן הפתרון שמציע המחבר. כשם שנתניהו שם את הדגש על 'שוברים שתיקה' ו'בצלם', שמייצגים מעטים, כדי להשיג רווחים פוליטיים, כך השמאל יכול לעשות בנוגע למתנחלים בהתנחלויות הבודדות. רוב הציבור יתמוך בעמדה ביטחונית ולא בעמדה משיחית.
ומכאן לפסקה הרביעית ולגישה השיווקית של המחבר. לדבריו, הציבור בור, והוא מוכיח את דבריו היטב. אך מעבר לכך, הציבור לא מושפע מאוד מעמדות רציונליות, אלא מעמדות רגשיות ושבטיות. כך, למשל, הוא מביא את החלוקה של אריסטו לשלוש דרכי שיכנוע - דרך הלוגוס, האתוס והפאתוס. הלוגוס הוא השכליות והוא משפיע מעט. האתוס הוא סמכות המומחים והוא משפיע יותר. והפאתוס הוא הרגש, שכנראה הוא המשפיע ביותר. או, למשל, לפי פירמידת הצרכים של מאסלו. ביטחון ותחושת שייכות נמצאים בתחתית הפירמידה והם בסיסיים ביותר. הגשמה עצמית וכיוב' שייכים לראש הפירמידה ועל כן פחות הכרחיים. לכן יש להתמקד בביטחון שלנו, ולא בתחושת הצדק כלפיהם, וגם לא בפן הכלכלי או החברתי.
עורב ישראל נותן דוגמה אחת שנראית לי חשובה ביותר - גדר הביטחון. זו נבנתה בימי שרון ואולמרט ואנו נהנים ממנה היום. אבל יש בה פרצות, וכמעט כל המחבלים שנכנסו לישראל בשנים האחרונות נכנסו דרך פרצות אלה. ביבי ראש הממשלה והוא לא סותם את הפרצות, כי מאחוריהן יש כמה התנחלויות מבודדות. אם נציג את הדברים לציבור, נראה כמעט ברור שרובו יתמוך בסתימת הפרצות. בעיניי זו נקודה מעניינת וחשובה, גם בלי קשר לכל הפרויקט ה'שיווקי'.
ועתה לכמה הסתייגויות. ראשית, העובדה שראשי מערכת הביטחון נוטים לתמוך בהיפרדות ידועה משכבר, וזה לא נראה שמשנה הרבה. לפני כמה שנים יצא הסרט "שומרי הסף", שמציג את דעתם של חמישה ראשי שב"כ לשעבר. האם הסרט שינה משהו? לא. הוא מותג כסרט שמאלני, בצד "חמש מצלמות שבורות". דבר שני, המחבר מציג את הציבור כבור - דבר היכול ליצור תרעומת, ונראה שבעיקר על זה הוא ממהר להצהיר שהוא אינו 'פוליטיקלי קורקט'. אך מעבר לזה, מצד שני הוא מראה שרוב הציבור בעצם תומך בשלום, כך שבכל זאת יש איזושהי 'חוכמת המונים'. ואולי זו כל החוכמה בשיווק - לא להטעות את הציבור הבור, אלא להאיר לו דברים בצורה כזו שהוא יוכל להתחבר אליהם. גם הטקטיקה של תקיפת המתנחלים הקיצוניים פחות מדברת אליי. וגם כאן הדבר כבר נעשה, ואז אומרים שמדובר ב'עשבים שוטים'. ממש בימים אלה קרו מקרים של תקיפת חיילי צה"ל בידי מתנחלים מיצהר, ושוב אנו שומעים את אותו הפזמון. רוב הציבור סולד מכך, אך זה לא גורם לו לשנות את דעתו. לעומת זאת, הדברים שנאמרו על גדר ההפרדה כן יכולים לשנות דעה וכיוון של הלך רוחות. אך שוב, כאן מדובר בנתונים ממשיים ובחלק הפחות 'שיווקי' של הספר.
בינתיים, גנץ הלך לכיוון שונה במקצת. אמנם, הוא לא ממתג עצמו כ'שמאל', אך גם לא מציג חזון ביטחוני כפי שמוצע בספר זה. זאת למרות שבראש מפלגתו אכן עומדים שלושה רמטכ"לים לשעבר. למעשה, אני לא רואה כל חזון במפלגתו של גנץ והכיוון שלו לא ברור (אף כי נראה חיובי). האם הוא יצליח? זאת ימים יגידו. בינתיים הוא מראה הישגים לא רעים, אך עדיין לא בטוח שמספיקים.
אם כך ואם כך, אני ממליץ בחום על ספרו המרתק של עורב ישראלי. ואם לא השתכנעתם, אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם בתור התחלה את הקדמת הספר באתר "עברית".
