מרוב קריצות לימין, נהיה השמאל עיוור.
הסקרים האחרונים מראים כי השמאל, המכונה "מרכז-שמאל", נמצא בנקודת שפל היסטורית. על פי סקר מהשבוע של חדשות 12, המרכז-שמאל זוכה ל-29 מנדטים בלבד (יש עתיד-תל"ם 13, הישראלים 6, מרצ 5, כחול לבן 5).
בבחירות 2020 למרכז-שמאל היו 40 מנדטים (כחול לבן 33, עבודה-גשר-מרצ 7).
בבחירות ספטמבר 2019 למרכז-שמאל היו 44 מנדטים (כחול לבן 33, העבודה-גשר 6, המחנה הדמוקרטי 5).
בבחירות אפריל 2019 למרכז-שמאל היו 49 מנדטים (כחול-לבן 35, העבודה 6, כולנו 4, מרצ 4).
בבחירות 2015 למרכז-שמאל היו 50 מנדטים (המחנה הציוני 24, יש עתיד 11, כולנו 10, מרצ 5).
ולמי ששכח: בבחירות 2006 למרכז-שמאל היו 60 מנדטים (קדימה 29, העבודה-מימד 19, הגמלאים 7, מרצ-יחד 5) ואולמרט הרכיב ממשלה שלא כללה את נתניהו והליכוד.
המגמה ברורה – המרכז-שמאל מתרסק.
האם הסיבה לכך היא שהציבור איבד אמון בערכי השמאל? האם הוא "התפכח" כמו שטוענים פוליטיקאים מהימין?
סקר של i-panels שהתפרסם בפברואר 2019 הראה כי רוב מוחלט בציבור הישראלי, ולא פחות מ-73% ממצביעי הליכוד תומכים בהיפרדות מהפלסטינים.
סקר של עמותת חדו"ש ב-2019 מצא כי מעל 70% מהציבור הכללי תומך בתחבורה ציבורית בשבת. 64% מבוחרי הליכוד תמכו בעמדה זו.
מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה מלפני שנתיים מצא כי 63% מהציבור תומך בגיוס חרדים.
סקר של מכון סמית מ-2017 מצא כי 79% מהציבור תומכים בחקיקה שתאפשר נישואי להט"ב בישראל. 84% ממצביעי הליכוד ו65% ממצביעי הבית היהודי תמכו בכך גם כן.
סקר של מכון שריד מ-2018 מצא כי 57% מהציבור בעד לגליזציה מלאה של קנאביס.
אז איך המרכז-שמאל ממשיך לאבד מנדטים? איך רק 8% מהציבור הישראלי מגדיר עצמו כ"שמאל" על פי סקר פיו? איך רבים ממצביעי המרכז-שמאל אומרים כעת בסקרים שישקלו להצביע לאנשי ימין קיצוני כמו גדעון סער או לנפתלי בנט המתנגדים בתוקף לכל הסעיפים המצוינים לעיל?
התשובה היא אחת: קמפיין אנטי-ביבי.
מרוב שנאה לנתניהו המרכז-שמאל איבד את דרכו. למה לבחור מפלגת מרכז-שמאל שמבטיחה "אנטי-ביבי" אם בנט וסער מבטיחים אותו דבר? בעשור האחרון מנהיגי המרכז-שמאל היו שבויים בקונספציה. הם חשבו שאם יקרצו לימין אולי בוחרי ימין "הגונים" שמאסו בנתניהו המושחת יצביעו בשבילם - הם התבדו. גנץ רץ על טיקט של אנטי-ביבי, התכחש להתנתקות וצירף אליו אנשי ימין מובהק כמו הנדל והאוזר שרק חיכו לרגע הנכון לערוק. לפיד הצהיר כי "חשוד בפלילים לא יכול להיות ראש ממשלה". עמיר פרץ אמר כי לא ישב עם נתניהו ואף גילח את השפם. הרצוג ולבני טענו ב-2015 כי זה "אנחנו או הוא". אף לא אחד מהם הצליח להעביר קולות מגוש הימין.
הטקטיקה השיווקית של "אנטי-ביבי" כשלה. עם כל הכבוד ל"שמפניות" ו"כתבות אוהדות", הציבור מצביע על פי פרמטרים שמשפיעים לו על "החיים עצמם", כלומר ביטחון, כלכלה ובריאות. מדובר על הגיון בריא שחופף לפירמידת הצרכים של מאסלו. אנשי ימין שמאמינים כי ממשלת מרכז-שמאל תוביל לגל טרור ואוטובוסים מתפוצצים לא יצביע לגנץ/הרצוג/לפיד/חולדאי, לא חשוב כמה הנ"ל יקרצו לו. כאשר ראשי המרכז-שמאל לא מנסים לשכנע את הציבור שיש להם פתרונות טובים יותר לאותם צרכים פיזיולוגים (למשל, 94% מראשי מערכות הביטחון ב-30 שנה האחרונות, כולל גנץ ואשכנזי, מחזיקים בעמדה ברורה בעד פתרון שתי המדינות), הם לא יכולים להתפלא שהציבור ממשיך להצביע לנתניהו.
האם מי שמתכוונים להוביל את המרכז-שמאל בבחירות הבאות, בהתאם לציטוט המיוחס לאיינשטיין, הולכים לעשות את אותו הדבר שוב ולצפות לתוצאות שונות? האם הם ימשיכו להתכחש לאידיאולוגיה בה מחזיק רוב הציבור בישראל ואשר מבדלת אותם מהימין המשיחי? האם הם ימשיכו לטעון בפחדנות ש"זו לא שאלה של ימין או שמאל"?
אם ראשי המרכז-שמאל ימשיכו לדבוק בטקטיקה השיווקית הכושלת של "אנטי-ביבי", שלא יתפלאו אם הממשלה הבאה תהיה מורכבת מאנשי ימין קיצוני כמו בנט וסער, כאשר עלה התאנה יהיה אותו ראש ממשלה המכונה "הנאשם מבלפור".
הכותב הוא מחבר הספר "איך להביס את שלטון הימין: המדריך לתעמולה הביטחוניסטית" ומכהן כסמנכ"ל שיווק בחברת הייטק