"כל רעיון חדשני אמיתי נראה מטורף בתחילה" – אברהם מאסלו.
אם אתם, כראשי המרכז-שמאל בעשור האחרון, טרם השתכנעתם מכל האמור לעיל שהנושא הביטחוני יותר חשוב מהנושא הכלכלי או מכל נושא אחר, אולי טיעון פסיכולוגי יעזור. בשנת 1943 הציג הפסיכולוג החברתי אברהם מאסלו לעולם את "תיאוריית הצרכים". העיקרון המרכזי בתיאוריה טוען כי יש היררכיה של צרכים, אותה נהוג לציין כפירמידה. רק כאשר אדם חש מסופק בצורך שקיים בשלב יותר בסיסי של הפירמידה, הוא יכול להתקדם לשלב הבא. אם הצורך הבסיסי יותר לא מסופק, הוא לא יכול "לטפס למעלה" ולספק את הצרכים הבאים.
בתחתית הפירמידה הציג מאסלו צרכים פיזיולוגיים בסיסיים. מעליהם צרכי ביטחון, מעל אלו – אהבה ושייכות, ובראש הפירמידה – הגשמה עצמית. בעשורים האחרונים, פגעו מפלגות הימין בול בכל הצרכים השייכים לחלק התחתון של הפירמידה. הן הבטיחו לציבור שידאגו לצרכים הבסיסיים שלו, כמו למשל ביטחון, ואף נתנו לו תחושה של שייכות עם כמות מכובדת של לאומנות.
לעומת זאת, השמאל דיבר במהלך העשורים האחרונים רק במונחים של הרמות הגבוהות יותר של הפירמידה, כמו כבוד לזולת, זכויות אדם, יחסי עשירים-עניים, חברה הוגנת והגשמה עצמית. השמאל התייחס לנושא המדיני-ביטחוני בשפה של זכויות אדם, כלומר, מה הדבר הנכון לעשות, ונתן פחות דגש לצורך הבסיסי של אנשים לחוש בטוחים. גם כאשר הוא בוחר לדון בענייני כלכלה, הוא מדבר על אידיאלים של סוציאל-דמוקרטיה, זכויות עובדים, מיסים ועוד שלל נושאים שאינם נופלים תחת ההגדרה של "צרכים בסיסיים". לכן, קל יותר לציבור להתחבר למסרים פשוטים ופופוליסטיים יותר כמו של "ש"ס", מירי רגב או כחלון שמדברים על מחיר הלחם, הסלולר או בתים. המרכז-שמאל יוכל להביס את הימין כאשר הוא ירד מהאולימפוס האידיאולוגי וישוב לדבר על צרכים בסיסיים יותר של הציבור, כלומר ביטחון לתושבי ישראל ולחיילי צה"ל, ויציג את הימין-הקיצוני המשיחיסטי ככזה שמתעלם מצרכים בסיסיים לטובת שאיפות דתיות של מימוש החזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה, כאמור, "הגשמה עצמית".
מדיניות טמינת הראש בחול של המרכז-שמאל רק פגעה בו. הציבור לא מבין שאנשי המרכז-שמאל דואגים, בראש ובראשונה, לעתידה של מדינת ישראל ולביטחון תושביה, והוא חושב, בטעות, שהדאגה האמיתית של אותם פוליטיקאים מהמרכז-שמאל היא לזכויותיהם של אויבינו הערבים. אם מחנה המרכז-שמאל לא מסביר לציבור איך הוא יכול לעזור לו לחיות חיים בטוחים יותר, פלא שהציבור הרחב חושב ששמאלנים הם אוהבי ערבים וימנים הם אוהבי ישראל?
ישראל היא מדינה עם אתגרים ביטחוניים קשים, איתם היא מתמודדת מדי יום. גם לאחר הנסיגה מעזה ומלבנון, נרצחים בכל שנה בישראל ובשטחים עשרות אזרחים וחיילים בפיגועים שונים. כל שנתיים-שלוש יש מלחמה. הילדים שלנו מחויבים בגיוס, חלק גדול מהמיסים שלנו הולכים לטובת צרכים ביטחוניים )חלקם משיחיים(, ורוב השכנים שלנו במזרח התיכון, בלשון עדינה, לא רוצים בשלומנו. בפרפראזה לאמירתו הידועה של ביל קלינטון בבחירות ב-1992" – זה הביטחון, טיפשים!"
מנהיגי המרכז-שמאל ממשיכים לעשות את אותה הטעות – הם מנסים לשכנע את הציבור בצדקת דרכם בכך ששווה "לשלם מחיר", בדמות יישום רעיון שתי המדינות, כדי לשפר את המצב המדיני והביטחוני של ישראל במזרח התיכון. הציבור הישראלי לא רוצה "לשלם מחיר". הוא רוצה ביטחון. האמת היא שפתרון שתי המדינות ויציאה מהשטחים אינו "ויתור" או "פשרה", אלא אינטרס ישראלי עליון. המטרה בפתרון שתי המדינות אינה "לעשות טובה" לפלסטינים ולהציע להם חיים טובים יותר. המטרה היא ביטחון אזרחי ישראל וחיילי צה"ל.
מחקר שנערך בארצות הברית על ידי החוקרים הארט וניסבט גילה שקמפיינים של "שינוי אקלים" יוצרים אפקט בומרנג, שבסופו יותר אנשים מתנגדים לטענות שמעלים בפניהם אלו שמודאגים משינוי האקלים. הם יצרו מחקר מרתק בו הם הצליחו להראות שעל ידי שינוי נרטיב הם יכולים לשנות את הדעות של המתנגדים הגדולים ביותר לטענה כי שינוי האקלים הוא מעשה ידי אדם. הם גילו כי הנתון הכי משמעותי הינו – האם וכמה הם קרובים לאנשים שנפגעו מתופעת שינוי האקלים. אם לאותם נחקרים, רובם רפובליקנים וימנים, אין דבר במשותף עם אותם אנשים שנפגעו, דעתם על הנושא לא השתנתה, אך אם היה להם הרבה במשותף עם אותם אנשים שנפגעו, פתאום הם השתכנעו ורצו להילחם בתופעת שינוי האקלים.
החוקרים ערכו את המחקר עם 240 תושבים ממדינת ניו יורק. הם חילקו את המשתתפים לשלוש קבוצות:
- המשתתפים בקבוצה הראשונה קראו סיפור על אנשים שנפגעו כתוצאה משינוי אקלים במדינה אחרת.
- המשתתפים בקבוצה השנייה קראו סיפור על אנשים ממדינת ניו עורב ישראל | 94 יורק שנפגעו כתוצאה משינוי האקלים.
- המשתתפים בקבוצה השלישית לא קראו אף סיפור.
הסיפורים תוכננו כך שהם לא יהיו פוליטיים. הם דנו אך ורק בסכנות בריאות כתוצאה משינויי האקלים ובהשפעת השינויים על חקלאים שנדבקים בווירוס הנילוס המערבי. הסיפורים כללו תמונות ושמות של שמונת החקלאים שהיו בסכנת הדבקות בווירוס. בקבוצה הראשונה ציינו שהנפגעים הם ממדינת ג'ורג'יה בארצות הברית, או לחלופין מצרפת, כאשר בקבוצה השנייה סופר על תושבים מאפסטייט ניו יורק, אותו מקום בו גרים משתתפי המחקר.
התוצאות: דמוקרטים שהשתתפו במחקר הזדהו לרוב עם החקלאים שנפגעו, בלי קשר בקבוצה שדנה בצרפת/ג'ורג'יה או בניו יורק. לעומתם, רפובליקנים ועצמאיים שהיו בקבוצה שקראה את הסיפור על צרפת/ג'ורג'יה, לא הזדהו, לרוב, עם אותם חקלאים. יותר מכך, אותם רפובליקנים הביעו הזדהות נמוכה יותר ופחות רצון לפעולה מהרפובליקנים שלא קראו סיפור או שקראו סיפור על ניו יורק. כלומר, היה כאן אפקט בומרנג. אותם רפובליקנים חשו, כנראה, ריחוק כל כך עז מאנשים שאינם כמוהם, בין אם הם מצרפת או מג'ורג'יה, כך שעצם הקריאה על הסכנות הבריאותיות של אותם אנשים גרמה להם להזדהות איתם פחות.
המסקנה היא שאם רוצים לשכנע רפובליקנים לתמוך בפעולה שתילחם בשינוי האקלים, חייבים לגרום להם להבין שזה ישפיע ישירות, ברמה האישית, עליהם ועל חבריהם. ניסיונות לתת להם דוגמאות של אחרים שנפגעו כתוצאה משינוי האקלים רק יפגעו בניסיון השכנוע.
עוד מסקנה מרתקת עלתה מהמחקר. עוד לפני הריאיון, התבקשו המשתתפים להראות את הידע הכללי שלהם בתחום המדע או שינוי מזג האוויר. מסתבר שלידע מוקדם בנושא לא הייתה שום השפעה. כלומר, "העובדות לא חשובות", כפי שנטען בפרק קודם. כל זה בא להוכיח שניסיונות "לחנך" אזרחים וללמד אותם דברים חדשים על נושאים בוערים – דינם כישלון, כי אנשים באים לדיונים פוליטיים עם דעה איך להביס את שלטון הימין | 95 מוקדמת שאף עובדה לא תשנה אותה.
מכאן ניתן להסיק שאף נתון יבש לא ישכנע את הציבור הימני בישראל לתמוך ביציאה מהשטחים או להצביע למפלגת מרכז-שמאל. הדרך היחידה לשכנע אותם היא באמצעות שינוי השיח. אם בעבר היה הדיון בשטחים על ביטחון ושלום, היום הוא נוגע לזכויות אדם של פלסטינים מול ביטחון חיילי ואזרחי ישראל. בדיון הזה אין למרכז-שמאל שום סיכוי. כמו באמריקה, גם בישראל, שיח זכויות האדם כשל וממשיך להיכשל. השמאל נתפס בציבור ככזה שדואג לזכויות של מחבלים או עצורים, וקשה לציבור להתחבר אליו.
בספרם "קילר אינסטינקט", טוענים הקמפיינרים הפוליטיים איל ארד ומשה גאון, וכן החוקר ד"ר ארז יעקבי, כי כדי להיבחר לראשות הממשלה בישראל, צריך מועמד לעבור "סף ביטחוני". בשיח הנוכחי אין אף מועמד מהמרכז או מהשמאל שיכול לעבור את אותו סף, גם אם הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון או אפילו רמטכ"ל, כמו אהוד ברק או בני גנץ. הרי להשקפתם של רבים מהציבור, ראשי המרכז-שמאל מוכנים לוותר על צרכי הביטחון ועל חיים של ישראלים לטובת רווחתם וחייהם של הפלסטינים.
לכן, הדרך היחידה לזכות בדעת הקהל היא לשנות את השיח במחנה הביטחוניסטי לכזה שמדבר על הישראלים עצמם: האזרחים והחיילים, איך אנחנו כישראלים נפגעים כתוצאה מנוכחותנו בשטחים, ולמה "שתי מדינות לשני עמים" הוא הפתרון הנכון.
נניח שאכן השתכנעתם שכל מה שנכתב עד כה נכון. מה עושים עכשיו? איך משנים את השיח? אי אפשר לקבוע עבור הציבור על מה לחשוב ואיך, נכון?
(מתוך הפרק "למה דווקא ביטחון" בספר "איך להביס את אשלטון הימין: המדריך לתעמולה הביטחוניסטית")