חיפוש

תקציר הספר - איך להביס את שלטון הימין המדריך לתעמולה הביטחוניסטית

עודכן ב: 24 אוג 2019

השמאל בישראל ממשיך להפסיד מכיוון שהוא הפסיק לדבר על ביטחון. אם השמאל, או המרכז-שמאל, רוצה לחזור לשלטון, הוא חייב לשכנע את הציבור שהוא זה שידאג לביטחונו יותר טוב מהימין ומהליכוד.


מילים רבות נשפכו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל טיעונים בעד או נגד יציאה מהשטחים. מבחינת אלו שאמונים על ביטחון ישראל, דיון זה הוכרע מזמן. 17 מתוך 18 ראשי מערכות הביטחון (צה"ל, שב"כ, מוסד) ב-30 השנה האחרונות תומכים בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" וביציאה מהשטחים, אך בקרב הציבור הדעות חלוקות.

השאלה שספר זה דן בה היא שונה: איך משכנעים ימנים להצביע אחרת ולהפיל את שלטון נתניהו והליכוד?


אוכלוסיית היעד של ספר זה אינה הציבור הרחב, אלא אנשים משכילים מהמרכז-שמאל שרוצים להביא לשינוי אמיתי, במקום להמשיך להתפלמס בבתי קפה בתל אביב ולקרוא מאמרים ב"הארץ".

הספר לא מיועד לאותם ציניקנים שהרימו ידיים. אם לדעתכם אין סיכוי להפיל את שלטון הימין – תרגישו חופשי לזרוק את הספר לפח, לקנות ספר של עירית לינור ולרכוש כרטיס טיסה בכיוון אחד לברלין.


הספר מציג תוכנית פעולה, "התעמולה הביטחוניסטית", אשר מטרתה היא הפלת שלטון הימין, השלמת גדר הביטחון והיפרדות מהפלסטינים. ספר זה אינו אקדמי, אינו פילוסופי ואינו היסטוריוני, למרות שהוא משתמש בדוגמאות מכל העולמות הללו. מטרתו היא לקדם תעמולה שתשנה את השיח הציבורי שקיים היום בישראל.


הפופוליזם הימני-קיצוני כובש כל חלקה טובה בישראל ובעולם המערבי. בארצות הברית עובדה זו באה לידי ביטוי בבחירה באדם רדוד וחסר ידע כללי, ובישראל מתבטא הדבר בשלטון שפועל מבחינה מדינית וביטחונית בניגוד מוחלט לעמדותיהם של ראשי מערכת הביטחון שלו עצמו. בישראל הגענו למצב בו אפסנאי במיל', "אדם שהכדור היחיד ששרק לו ליד האוזן הוא כדור טניס", כדברי לשכת ראש הממשלה, מתמנה לשר הביטחון והציבור מקבל זאת בהבנה. אם מחנה ה"לא-ימין" רוצה לשוב לשלטון, עליו לחזור להשתמש בכלי התעמולה ו"לעשות מניפולציות בדעות של הציבור", כדבריו של התעמולן אדוארד ברנייס, אבי תורת התעמולה.


מרוב קריצות לימין, נהיה השמאל עיוור. רק 8% מהציבור מגדיר עצמו כ"שמאל". נתון זה לא אמור להפתיע, כאשר רבים בציבור מאמינים כי "שמאלני", או "סמולני", הוא יהודי שאוהב ערבים ומוכן לתת להם את מדינת ישראל, ו"ימני" הוא מי שרוצה להילחם בערבים ולשמור על מדינת ישראל. נכון שבראייה מקצועית או אקדמית זוהי תפיסה מעוותת של אותם מושגים, אך עדיין – זהו השיח השולט בציבור הרחב וברשתות החברתיות. יו"ר מפלגת "העבודה" בעבר, בוז'י הרצוג, ציין זאת ב-2016: "עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים". יו"ר מפלגת "העבודה", אבי גבאי, טען חודשים ספורים לאחר שנבחר כי: "אני, מבחינה ביטחונית, נץ, אין הבדל ביני לבין נפתלי בנט", כחלק ממכלול של ציטוטים שמטרתם הייתה לקרוץ לימין. התוצאה הישירה של אמירה זו הייתה שאבי גבאי התחיל לקרוס בסקרים וסיים את בחירות 2019 עם 6 מנדטים בלבד. "אין ימין ואין שמאל" היה הג'ינגל הראשון של "חוסן לישראל", המפלגה שהקים בני גנץ בסוף 2018. גם לאחר שיצר, בינואר 2019, את "כחול לבן", רשימה על טהרת אנשי ביטחון, נמנע גנץ מלהציע פתרונות ברורים בנושאי ביטחון, והקמפיין של "כחול לבן" עסק בשחיתות של נתניהו ובשקר החשיבות של המפלגה הגדולה ביותר. המרכז-שמאל שכח שתפקידו לעצב את דעת הקהל ונטש את הבמה הרעיונית בנושאי ביטחון ומדיניות לטובת לאומנים ורבנים משיחיסטים מהימין. בעקבות תפיסה זו, ובעקבות סקרים מהשנים האחרונות שהראו כי 80% מהציבור הישראלי מעוניין להצביע על פי מצע כלכלי ו-70% תומך בכלכלה סוציאל-דמוקרטית, בחרו ראשי השמאל להתעלם מנושאי ביטחון ומדיניות ולדבר רק על חברה, כלכלה ושחיתות. תפיסה זו נכשלה, והמרכז-שמאל ממשיך להפסיד.


בנימין נתניהו, גאון שיווק לכל הדעות, הבין מזמן שני דברים שפוליטיקאים במרכז ובשמאל טרם הבינו.


הראשון – שהציבור מטומטם. כלומר, בנושאי פוליטיקה ומדיניות – רוב הציבור בור ועם הארץ. כדי לשכנע אותו, אין צורך בעובדות, אלא רק בסיפורים טובים, קליטים וקלים להבנה. סקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו כי 40% מהציבור היהודי לא יודע מיהו מחמוד עבאס (כ-20% חשבו שמדובר במנהיג החמאס), 43% מהמורים בישראל לא יודעים מהו הקו הירוק ובקרב הציבור הדתי, 55% מאמינים כי יגאל עמיר לא רצח את רבין.


הדבר השני שנתניהו הבין הוא שמה שחשוב לציבור בישראל אלו "החיים עצמם", כלומר ביטחון. בבחירות ב-2015 יזם נתניהו קמפיין ממוקד נגד ארגוני שמאל כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שמבקרים את צה"ל. לכל ה"סיפורים" שיזם נתניהו בשנים האחרונות יש משוואה משותפת:


- ימין = תומכים בצה"ל = אוהבי ישראל

- שמאל = מבקרים את צה"ל = שונאי ישראל


כל דיון במסגרת משוואה זו, סופו כישלון למחנה המרכז-שמאל. הציבור הרחב תמיד יעדיף את ביטחונו האישי וביטחון משפחתו על פני זכויות האדם של הפלסטינים. יעידו על כך התלמוד, בו נאמר כי עניי עירך קודמים, או המחקר האקדמי "A Theory of Human Motivation", שפורסם בשנת 1943 על ידי הפסיכולוג הידוע מאסלו, בו, בין היתר, תוארה לראשונה פירמידת הצרכים של מאסלו.


ביטחון חשוב לאדם יותר מערכים כמו מוסריות, ועם זאת, ניסיונות מצד מנהיגים במחנה המרכז-שמאל לגנות את אותם ארגוני זכויות אדם, הסתיימו בכישלון. למשל, לפיד תקף את "שוברים שתיקה" וקרא להחרים אותם, אך במהרה אוגף על ידי פוליטיקאים מימין, כמו גלעד ארדן, שקראו להוציא את "שוברים שתיקה" אל מחוץ לחוק. על הציר של ימין ושמאל, תמיד יהיו אחרים שיהיו "יותר" ימין ו"יותר" אוהבי ישראל מלפיד או מצד שאר השותפים במחנה המרכז-שמאל. במשוואה של ימין ושמאל, אין סיכוי לגבור על נתניהו והליכוד.


כדי לשנות את ישראל, עלינו לשנות את הסיפור. אין טעם לבקר את נתניהו ואת טקטיקות התעמולה שלו – יש ללמוד ממנו. בארץ ובעולם, הצליחו פוליטיקאים מהמרכז-שמאל לעלות לשלטון כאשר שמו דגש על האינדיבידואל במקום על החברה (קלינטון ב-92'), מיתגו את עצמם כאנשי חוק וסדר (בלייר ב-97') והבטיחו לציבור תקווה לעתיד טוב יותר על ידי פתרונות קלים להבנה (ברק עם ההבטחה לצאת מלבנון ב-99', אולמרט עם תוכנית ההתכנסות ב-06'). כלומר, 180 מעלות מהקמפיינים האחרונים של מפלגת "העבודה".


ב-22 השנים האחרונות שלט הימין בראשות הליכוד בישראל באופן כמעט רצוף. היו לכך רק שני חריגים:

1. ממשלה בראשות אהוד ברק מרשימת "ישראל אחת" (איחוד של "העבודה", "מימד" ו"גשר"), 2001-1999.

2. ממשלה בראשות אהוד אולמרט מרשימת "קדימה", 2009-2006.


מסקנות:

- הימין בישראל יכול להפסיד. זה קרה בעבר וזה יכול לקרות גם בעתיד.

- השמאל בישראל יכול לנצח – אבל הוא לא יכול לקרוא לעצמו שמאל.


"ישראל אחת" הוקמה מתוך מטרה למתג את מפלגת "העבודה" כמפלגת מרכז ולא כמפלגת שמאל, ולכן צירפו את "גשר" הימנית לרשימה. "קדימה" הוקמה על ידי אריאל שרון, שהיה ראש ממשלה מטעם הליכוד, מתוך מטרה לקדם אג'נדה "שמאלנית" של פינוי שטחים, אך עם מיתוג של רשימת מרכז.


בסיפור החדש של המרכז-שמאל יש להתעלם מהמשוואה של ימין מול שמאל ולהציע משוואה חלופית – ביטחוניסטים מול משיחיסטים. כלומר, אלו שבראש מעייניהם ביטחון חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, לעומת אלו שמעדיפים את החזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה ורווחת נוער הגבעות.

במשוואה החדשה:


- ביטחוניסטים = תומכים בצה"ל = אוהבי ישראל

- משיחיסטים = תוקפים את צה"ל = שונאי ישראל


אם במשוואה הישנה "הרעים" הם "שוברים שתיקה" ו"בצלם", אשר מטיחים ביקורת על צה"ל באוניברסיטאות בחו"ל, הרי שבמשוואה החדשה "הרעים" הם נוער הגבעות, אשר מטיחים אבנים על חיילי צה"ל בשטחים. כלומר, כדי לנצח במערכה על דעת הקהל בישראל – חובה להיות בצד של צה"ל ומערכת הביטחון.


האם משוואה זו מייצגת נאמנה את ציבור המתנחלים שגרים מעבר לגדר? ברור שלא.

האם משוואה זו משמעותית יותר מהמשוואה של ימין מול שמאל בסוגיות המרכזיות איתן מתמודדת מערכת הביטחון? ברור שכן. עם כל הביקורת על ארגוני זכויות האדם כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם", הנטל שהם מהווים על מערכת הביטחון ומדינת ישראל הוא אפסי, לעומת הנטל של נוער הגבעות, עם המאחזים הלא חוקיים שהם מקימים בין כפרים פלסטיניים והעימותים שהם יוזמים עם החיילים שנשלחו לשמור עליהם. קל להאשים את נוער הגבעות בנטל שנופל על כוחות הביטחון, אך גם אם הם לא היו קיימים וכל המתנחלים היו אזרחים טובים ושומרי חוק, ההתנחלויות שמעבר לגדר הביטחון עדיין היו מקשות יותר על ביטחון ישראל מאשר תורמות לו. כמעט כל ראשי מערכות הביטחון בעבר רואים בהתנחלויות נטל ביטחוני. היטיב לתאר זאת סגן הרמטכ"ל לשעבר, משה קפלינסקי: "הנוכחות האזרחית הפזורה ברחבי הגדה אינה תורמת להגנה, מכבידה על כוחות הביטחון, שואבת חלק ניכר ממשאבי מערכת הביטחון, מוסיפה אינספור נקודות חיכוך ומאריכה את קווי ההגנה".


כדי לשנות את השיח, על המחנה הביטחוניסטי להשתמש במיטב כלי התעמולה הפוליטית ולא לחשוש מפופוליזם. השמאל לא עושה תעמולה. אולי קמפיין, אבל חס וחלילה לא תעמולה, ולכן הוא מפסיד פעם אחר פעם. אדוארד ברנייס האמריקאי, אבי תורת התעמולה ואחיינו של פרויד, טען כבר ב-1929 כי "אף סוציולוג רציני לא מאמין עוד שרצון הציבור מהווה איזה רעיון שמיימי או חכם במיוחד… קולו של הציבור מבטא את המחשבה של הציבור, ואותה מחשבה מומצאת על ידי מנהיגים בהם הם מאמינים ועל ידי אנשים שמבינים איך לעשות מניפולציות בדעות של הציבור". ברנייס הבין כי "הציבור לא מורכב רק מדמוקרטים ורפובליקנים" וניתן להסיק מכך שגם בישראל, הציבור לא מורכב רק מימנים ושמאלנים. דעת הציבור היא כחומר ביד היוצר ותיאוריית הגושים (גוש הימין לעומת גוש המרכז-שמאל) של הפרשנים הפוליטיים בישראל תתנפץ לרסיסים ברגע שהשיח הציבורי ישתנה, כפי שכבר קרה ב-2006 עם ההקמה של מפלגת "קדימה".

רוב הימין בישראל הוא ימין ביטחוני, לא ימין משיחי. כדי להביס את הימין, יש להפריד ביניהם. במקום לנסות לשנות את דעתו של הציבור הימני, יש למצוא מכנה משותף עם חלק מאנשי הימין, בעיקר בנושאים בהם הם נמצאים בדעה הפוכה לזו של ממשלת נתניהו, שמנוהלת הלכה למעשה על ידי הימין המשיחי. שלושה נושאים מרכזיים בהם אין הלימה בין אנשי הימין הביטחוני למדיניות של ממשלת נתניהו המשיחיסטית הם: תמיכה בהיפרדות מהפלסטינים, טינה כלפי מתנחלים קיצוניים ותמיכה בגדר הביטחון.


1. תמיכה בהיפרדות מהפלסטינים:<