חיפוש

הקונספציה של המרכז-שמאל

נתניהו אולי הפסיד, אך אין להסיק מכך שגנץ ניצח. בבחירות האחרונות גוש המרכז-שמאל זכה ב-44 מנדטים בלבד (כחול-לבן 33, העבודה 6, המחנה הדמוקרטי 5). זוהי ירידה של מנדט אחד מהבחירות שהיו באפריל (כחול-לבן 35, העבודה 6, מרצ 4). גם עם מצרפים לגוש את הרשימה המשותפת שהצליחה לחזור ל-13 מנדטים (אותה תוצאה לה זכתה בבחירות 2015) זה עדיין לא רוב. גוש הימין-חרדים ניצח – הוא זכה ב-63 מנדטים (הליכוד 32, ש"ס 9, ישראל ביתנו 8, יהדות התורה 7, ימינה 7). ללא החרם האישי של ליברמן על נתניהו, בין אם כתוצאה מסכסוך אישי או מחישוב פוליטי קר, הימין יכול היה להקים ממשלה בקלות.


למרות האמירה המיוחסת לאיינשטיין כי "אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות", הקמפיין האחרון של כחול-לבן לא היה שונה בהרבה מזה שנעשה באפריל. אומנם בבחירות האחרונות הם עקפו את הליכוד במנדט אחד, אך כמו שציפי לבני וכל סטודנט שנה א' למדע המדינה יודע – אין לכך שום משמעות בשיטת הממשל הישראלית. ניתוחים שונים של התוצאות בקלפיות הראו כי לא הייתה נדידה של קולות מהימין לכחול-לבן, ושהירידה במנדטים לליכוד נבעה בעיקר ממצביעים שהחליטו לא להצביע, או כאלו שהעבירו את קולם לליברמן.


יש להזכיר את המובן מאליו: נדידת מנדטים מגוש הימין-חרדים לגוש המרכז-שמאל הינה תנאי הכרחי להחלפת השלטון.


בעשור האחרון אימצו מנהיגי המרכז-שמאל קונספציה: אי אפשר לשכנע את הציבור בנושא המדיני-ביטחוני שכן רוב הציבור מגדיר את עצמו כ"ימין". לכן, כדי לשכנע את הציבור להצביע למפלגות המרכז-שמאל, יש לדבר על נושאים אחרים.


ראשי מפלגת העבודה – עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', בוז'י הרצוג ואבי גבאי, כל אחד בזמנו, החליטו להתמקד בכלכלה חברתית תוך התעלמות מנושאים ביטחוניים. הסקרים אכן היו לצידם. כך למשל, על פי סקר שערכה המכללה החברתית-כלכלית בשנת 2016, 70% מהציבור בישראל הגדירו את השקפת עולמם כסוציאל-דמוקרטית ורק כ-24% הגדירו עצמם כקפיטליסטים. אפילו בקרב בוחרי הליכוד הגדירו עצמם 61% כסוציאל-דמוקרטים לעומת 33% בלבד שהגדירו עצמם כקפיטליסטים. על פי סקר אחר, שהוצג אחרי המחאה החברתית של שנת 2011 בכנס שדרות לחברה, 33% השיבו שהנושא הכלכלי-חברתי יהיה הנושא המרכזי במערכת השיקולים שלהם בהצבעה, ואילו 11.5% בלבד אמרו שהשיקול המדיני-ביטחוני יהיה זה שבראש מעיניהם.


ראשי מפלגת העבודה רצו לנצח בבחירות, ובזה אי אפשר להאשים אותם. ההערכה שלהם הייתה שאם ידברו על יציאה מהשטחים ועל שלום עכשיו ומיד, הם יתויגו באות קין של "סמולנים" ויחסלו את הסיכוי שלהם ושל מפלגתם לנצח בבחירות. תקוותם הייתה שאם הם יטשטשו את עמדתם המדינית-ביטחונית, יש סיכוי שביום הבחירות הציבור ישכח שהם "סמולנים" ויצביע להם על בסיס נושאים חברתיים-כלכליים. זו גם הייתה הסיבה לכך שבבחירות האחרונות עמיר פרץ והעבודה התאחדו עם גשר ואורלי לוי.


ראשי מפלגת העבודה אינם לבד. גם יאיר לפיד, בני גנץ, ושאר הטוענים לכתר ממפלגות המרכז, האמינו שיזכו בשלטון אם יתעלמו מנושאים מדיניים ויתמקדו בכלכלה, דת ומדינה או שחיתות. גם ב-2013 וגם ב-2015 נמנע לפיד מהבעת עמדה ברורה בנושא המדיני-ביטחוני. ב-2013 התמקד קמפיין הבחירות שלו בשאלה "איפה הכסף?" וסביב נושא גיוס החרדים, ואילו ב-2015 הוא ניהל קמפיין שדיבר בעיקר על שחיתות. בשתי מערכות הבחירות של 2019, רשימת כחול לבן, אשר ב"קוקפיט" שלה היו 3 רמטכ"לים לשעבר, בחרה להימנע מכל דיון מדיני שהיה מציב אותה בעמדה שונה מזו של ממשלת הימין של נתניהו. רשימת "כחול לבן", זו שעל פניו הייתה צריכה להוביל בגאון את הדגל הביטחוני-מדיני, ירתה לכל הכיוונים, ודיברה, בין היתר, על מערכת הבריאות, יוקר המחייה, הפקקים והשקר בדבר חשיבות המפלגה הגדולה ביותר (שכעת מתפוצץ לה בפנים). לאחר שגנץ "פלט" בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הוא מעוניין "לממש את לקחי ההתנתקות במקומות אחרים", מיהרו יועציו להכחיש זאת מכל וכל, כפי שטען רונן צור בפברואר 2019: "פינוי חד-צדדי וגירוש או פינוי בכוח במסגרת התנתקות הינו דבר אחר שגנץ אמר בצורה מפורשת שלא יקרה".


גוש המרכז-שמאל שבוי בקונספציה, ולכן ממשיך להפסיד.


הקונספט מאחורי הקמת כחול-לבן התבסס על התבנית המוצלחת שהצליחה להביס פעמיים את הימין והליכוד ב-20 השנה האחרונות. ב-1999 רשימת "ישראל אחת" הוקמה לאחר שברק הצליח להביא לאיחוד של העבודה עם גשר ומימד. ב-2006 רשימת "קדימה" הוקמה על ידי שרון ואיחדה בין פוליטיקאים משלל מסגרות פוליטיות. מה שהיה משותף לישראל אחת ולקדימה, אך לא קיים אצל כחול-לבן, הוא החזון המדיני-ביטחוני. במערכת הבחירות של 1999 הבטיח ברק לציבור לצאת מלבנון תוך שנה. במערכת הבחירות של 2006 הבטיח אולמרט, שהחליף את שרון לאחר שהאחרון לקה בשבץ, לקדם את תוכנית "ההתכנסות" ביהודה ושומרון, כהמשך ישיר לתוכנית "ההתנתקות".


חיים רמון, מי שהיה פוליטיקאי בכיר גם בישראל אחת וגם בקדימה, ונחשב לאבי המפץ הגדול, כתב לאחרונה כי "הדרך היחידה שאולי תביא להחלפת נתניהו היא להציג אלטרנטיבה ביטחונית ומדינית לדרכו". למי שחושב שמה שהיה לא יכול לקרות בשנית כי הציבור זז ימינה, יש להזכיר שעל פי סקר שפורסם בתחילת השנה 58% מהציבור בישראל, ו40% מתומכי הימין, תומכים בפתרון שתי המדינות.


על כחול-לבן להפנים שהם נכשלו. התקווה הייתה שמפלגה שהוקמה על ידי 3 רמטכ"לים תצליח לזכות בקולותיהם של מצביעי ימין בזכות התדמית הביטחונית שלהם – זה לא קרה.

אם בחירות סבב ג' אכן מעבר לפינה, על כחול-לבן להפנים שהם מוכרחים להעביר אליהם קולות מגוש הימין-חרדים. עליהם להשתחרר מהקונספציה, להציע לציבור חזון מדיני-ביטחוני ולהבין את מה שנתניהו הבין מזמן – מה שחשוב לרוב הציבור בישראל הוא "החיים עצמם".


עורב ישראל הוא מחבר הספר "איך להביס את שלטון הימין: המדריך לתעמולה הביטחוניסטית" בהוצאת "אופיר ביכורים"



7 צפיות
צור קשר

כל הזכויות שמורות - עורב ישראל 2019